בני זוג נישאו ב1980 ועברו לגור בנחלה של אביה של האשה. ב1989 העביר אביה של האשה במתנה את כל זכויותיו בנחלה. למתנה זו נלווה הסכם, לפיו נאסר על בני זוג לעשות כל שינוי בזכויות של הנחלה ( דיספוזיציה) משך כל חיו של אבי האשה, ואם יפרו את ההתחיבות " יהא עליהם לשלם לו או לזכותו פיצויים קבועים ומוערכים מראש בסכום שווה ערך למחיר בו מכרו את המשק". לאחר מכן הועבר רישום מלא הזכויות בנחלה בחלקים שווים על שם הבעל והאשה.
האב לא צפה שעלול להיות מצב של סכסוך שלא ניתן לאחותו בין בני הזוג.
המציאות הוכיחה אחרת ולאחר שנות נישואים רבות פרץ סכסוך בני הזוג והם נפרדו. בעקבות הסכסוך היו תביעות רבות בבית משפט למשפחה. האשה תבעה פירוק שיתוף והבעל התנגד. הוא דרש שבית משפט ייתן צו מניעה שיאסור על העברת זכויות בה שלא בהסכמת האב , מאחר וידע שאם הפירוק יחשב כהפרת ההסכם עם אביה של אשתו, לא יזכה בכל זכות מהנחלה דבר שרצה למנוע בכל מאודו!!
אביה של האשה הגיש תביעה לביטול המתנה.

בית משפט לענייני משפחה קבע שלא ניתן לבטל את עסקת המתנה הואיל ומדובר במתנה מוחלטת שהושלמה ברישום ובמסירה למקבלי המתנה. לעומת זאת, נקבע כי לאשה יש זכות להגיש תביעה לפירוק שיתוף ולבעלה שהוא שותפה בזכויות בנחלה אין זכות למנוע זאת ממנה, גם אם הם צריכים לשלם לאביה של האשה פיצוי בשל כך.

בית המשפט קבע שהשותפות בנחלה תפורק בדרך של מכירתה למרבה במחיר. נקבע כי הפיצוי שישולם לאב יהא השווי הבית שלו שבנחלה והקרקע הצמודה לו ולא כפי שנקבע בהסכם בניהם. ואילו השותפים, בתו ובעלה יתחלקו ביתרת התקבולים. 

לתשומת הלב שבית במשפט לא כיבד הסכם ככתבו וכלשונו אלא הפעיל שיקול דעת משלו כדי להגיע לתוצאה צודקת מבחינתו. 
גם בית המשפט המחוזי אימץ את ממצאי העובדה את סכומי הפיצוי שנקבעו לאביה של האשה.
הבעל שיצא מקופח לדעתו לא ויתר ופנה גם לבית המשפט העליון בבקשה שתינתן לו לרשות לערער שנית.

בית המשפט העליון דחה את הבקשה לערעור וקבע שנקודת האיזון בדבר שיעור הפיצוי לו יהא זכאי אבי האשה ממכירת הנחלה הוכרעה כנדרש וכמצופה, מתוך פרשנות ההסכם הנלווה וכוונת הצדדים. 
פרשה זו מעלה שוב סימן שאלה לגבי ההיגיון של העברת זכויות במקרקעין במתנה מהורים לילדיהם ולחילופין את הצורך לחתום על הסכם נכון וממצה, על מנת למנוע ניהול הליכי בית משפט לאורך שנים.